האייקונים של הבורלסק: מג׳וזפין בייקר ועד דיטה פון טיז

מאחורי כל רקדנית בורלסק של היום עומדות נשים שבנו את הז׳אנר. הנה כמה מהבולטות שבהן.

ג׳וזפין בייקר

ילידת סנט לואיס שבארצות הברית, שהגיעה לפריז באמצע שנות העשרים והפכה לכוכבת הגדולה של הבמה הפריזאית. ההופעות שלה בפולי ברז׳ר, עם חצאית הבננות המפורסמת, היו שילוב של ריקוד, הומור וביטחון עצמי יוצא דופן. בהמשך היא הייתה גם פעילה בזכויות אזרח, ועזרה לרזיסטנס הצרפתית במלחמת העולם השנייה.

מה נשאר ממנה: ההבנה שהבמה שייכת לרקדנית, ולא לקהל.

ג׳יפסי רוז לי

אחת מכוכבות הבורלסק האמריקאי של שנות השלושים. היא הייתה ידועה פחות בגלל מה שהיא הסירה, ויותר בגלל מה שהיא אמרה תוך כדי. השנינות, ההומור והקשר עם הקהל היו הנשק שלה. מאוחר יותר היא כתבה ספרים, וחייה הפכו למחזמר "ג׳יפסי".

מה נשאר ממנה: ההומור כחלק מהמופע. רקדנית שמצחיקה, מחזיקה את החדר.

לילי סנט סיר

כוכבת של שנות הארבעים והחמישים, שהפכה את המופע להפקה: אמבטיות על הבמה, תפאורות ותלבושות משוכללות. אצלה, כל מופע היה סיפור קטן.

מה נשאר ממנה: הרעיון שאביזר אחד או סיפור קצר הופכים מופע לחוויה.

דיטה פון טיז

הפנים של הבורלסק המודרני. מאז שנות התשעים היא החזירה את הז׳אנר לבמות, עם אסתטיקה של שנות הארבעים, תלבושות מפוארות ומופעים כמו כוס המרטיני הענקית. היא הפכה את הבורלסק מנוסטלגיה לאופנה.

מה נשאר ממנה: אסתטיקה. הכול מדויק, מהכפפה ועד הנעל.

מה המשותף לכולן

1. שליטה: הרקדנית קובעת את הקצב.
2. אישיות: כל אחת הייתה מזוהה עם סגנון משלה.
3. הקנטה: הרגע שלפני חשוב יותר מהרגע עצמו.

בסלון שלכם

קברט הבורלסק שלנו לוקח את כל זה, את הכפפות, ההומור והסיפור הקטן, ומביא אותו לסלון. ניקול, דשה ואירינה הן היורשות של המסורת הזו. ראו גם מקברט בפטרבורג לסלון בתל אביב.